<h1>תלמיד הרשב"א על יומא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל עבודת יום הכיפורים לא היתה כשרה אלא בכהן גדול בלבד, ועל כן שבעת ימים קודם יום הכפורים היה עובד מקצת העבודות כדי שיהא רגיל בעניני העבודה. וכל שבעת ימים הללו היה טעון פרישה, והיכן היו מפרישין אותו בלשכת פרהדרין. דגרסינן בפ"ק דיומא (ד' ע"א) בזאת יבא אהרון אל הקודש במה שאמור בענין מלואים, אהרון פירש שבעה ואחר כך שימש ומשה רבינו מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, אף לדורות כהן גדול פורש שבעה ואחר כך משמש. ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה למעוטי צדוקין מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, מיכן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול ללשכת פרהדרין ומזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם, כלומר אפר כל פרות שהיו במקדש, ומעלה בעלמא היתה משום דשמא נטמא ולאו אדעתיה. ומזין עליו יום ראשון דשמא שלישי לטומאתו הוא וכתוב (במדבר י"ט) הוא יתחטא ביום השלישי וגו', וביום השני היו מזין עליו דשמא יום שלישי הוא, שלישי שמא שלישי, חמישי שמא שביעי, [שישי שמא] שביעי ושביעי שמא שביעי, אבל ברביעי לא היה טעון הזאה דלא בשלישי איכא לספוקי דהא משפירש לא נטמא במת וכן לא בשביעי איכא לספוקיה, דאם כן הרי לא היתה לו הזאה בשלישי לטומאתו ואין הזאת שביעי מועלת בלא הזאת שלישי. ובשבת לא היו מזין עליו דקיימא לן הזאה שבות ואינה דוחה שבת. והיו מתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע לו פסול קרי וכיוצא בו, וכהן שני לא היה טעון פרישת שבעה. כשהיה עובד שבעת ימים אלו צריך היה לעבוד בשמונה בגדים וכן כל זמן שהיה עובד בכל ימות השנה, שאם עבד בלי שמונת בגדיו פסל העבודה כשם שכהן הדיוט שעבד מחוסר ארבעת בגדיו פסל עבודתו.
<h2>דף יח.</h2>
ערב יום הכפורים היו מעבירין לפניו פרים אלים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. אבל שעירים לא היו מעבירין לפניו, דכיון שהיה מכלל קרבנות יום הכפורים שעיר הבא על חטא כל ישראל שנא' (ויקרא ט"ז) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', שמא תחלש דעתו עליו ויפרוש מלעבוד, ויאמר איך אוכל אני לכפר חטאות הגוי הגדול הזה ומי בקי בהם בסתריהם שאוכל להחזירם למוטב, ועל כן לא היו מעבירין לפניו שעירין. אבל פרים אע"פ שהיה בא הפר לכפר על עונותיו ועונות אחיו הכהנים, מ"מ רגיל הוא בכהנים כולם ואם יודע באחד מהם כל דבר רע מחזירו למוטב, והיינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דילא לא תחליף בשוקא קמיה. לא היו מניחין אותו לאכול ביום זה אלא מעט, מפני שרבוי המאכל והמשתה מביא לידי קרי, אע"פ שבשאר בני אדם אמרו האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וכן לא היו מניחין אותו לאכול דברים המחממין הרבה המעוררין קרי כגון ביצים ויין ישן וכיוצא בהם.
<h2>דף יח:</h2>
זקני ב"ד היו מוסרין את הכהן גדול לזקני כהונה, והיו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס שהיה ממונה על הקטורת. והיו מלמדין אותו חפינה ואומרין לו גם כן שלא יתן הקטורת באש עד שיהיה לפני ולפנים, והיו משביעין אותו ואומרין לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, משביעין אנו אותך במי ששיכן שמו בבית הגדול הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך כלום. ולמה היו משביעין כהן בכך מפני שהצדוקין היו נותנין הקטורת על האש מחוץ ולא היו מכניסין לפני ולפנים עד שהיה העשן עולה כפשוטו של מקרא שכתוב (ויקרא ט"ז) כי בענן אראה על הכפורת, וחכמי ישראל אומרים שאינו עושה כן שהרי נאמר (ויקרא ט"ז) ונתן הקטורת על האש לפני ה', ומה ת"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן כלומר אותו עשב הנכנס בסמי הקטורת שהיה מעלה עשן זקוף, ועל כן היו משביעין אותו שלא יעשה כדרך הצדוקין. ומעשה בצדוקי אחד שמנוהו כהן גדול שלא הכירו בו שהיה צדוקי, ותיקן מבחוץ והכניס מבפנים, וכמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו דכתיב (יחזקאל א') וכף רגליהם ככף רגל עגל. כשהשביעוהו שבועה זו היה כהן גדול פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי והן פורשין ובוכין שחשדו בו ואמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו.
<h2>דף יט:</h2>
ליל יום הכפורים לא היו מניחין אותו לישן כדי שלא יבא לידי קרי, אלא היה יושב ודורש או דורשין לפניו, והיו אומרין אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, לרמוז לו שיהא שלם לבבו עם ה' אלוקיו שאם לא כן כל טורח עבודתו אינו כלום. אם ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרין לו אישי כהן גדול עמוד והפיג אחת על הרצפה, כלומר שילך מעט על הרצפה כדי להפיג שנתו. והיו אומרין לו להראות להם קידה מפני שהיא עבודה קשה שהיה נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק הרצפה ועומד כמו שמוזכר במס' סוכה (נ"ג ע"א). מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו.
<h2>דף כ.</h2>
בחצות הלילה היה מרים הדשן שמצות עשה היא להרים הדשן בכל יום שנא' (ויקרא ו') בסדר צו והרים את הדשן וגו', והיה חותה במחתה מן המאוכלות הפנימיות והופך פניו לצפון והולך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי צפון, וצובר מה שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה כדאיתא בפ"ק דתמיד (כ"ח ע"ב) והיה נבלע במקומו בנס. והוצאת שאר הדשן הכתוב באותה פרשה אינה חובה בכל יום. הרמה זו צריך שיהא שיעורה לכל הפחות כדי מלא קומצו, דגרסינן בפרק בראשונה (יומא כ"ד ע"א) בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין, פירוש דכתיב (במדבר ל"א) נפש מחמש מאות. אמר רב חנניה ת"ש נאמר כאן והרים ונאמר להלן במנחה והרים, מה להלן בקומצו אף כאן מלא קומצו. ומה שהיו מקדימין הרמת הדשן מחצות אע"פ שבכל יום לא היו תורמין אלא בקריאת הגבר או סמוך לו לפניו או מאחריו, כבר פירשו בגמ' הטעם משום דמדאורייתא מההיא שעתא חזי אלא משום חולשא דכהן גדול כדי שלא יצטרך לעבוד כל העבודות בבת אחת מקדים יותר משאר ימים כדאיתא בשלהי פ"ק דיומא (כ' ע"ב). ומכאן נראה מפורש שגם הרמת הדשן אינה כשרה ביום זה אלא בכהן גדול וכן דעת רבינו שמשון, ואם כן מקדש היה ידיו ורגליו קודם ההרמה שהרי כל כהן העובד היה טעון בבקר קדוש ידים ורגלים ואם לא עשה כן פסל כדאיתא בפרק הממונה (ל' ע"ב). ומה שלא מנו חכמים ביום הכפורים אלא עשרה קדושין היינו מפני שלא מנו אלא אותן של יום. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שסוברין שהרמת הדשן כשרה בכהן הדיוט מפני שהיא עבודת לילה, ועוד שהרי לא מנו אלא עשרה קדושין. והסברא הראשונה נראית נכונה יותר, אלא שאין כאן מקום אריכות. ומה שהיה מקדש ידיו ורגליו בשחר בטבילה ראשונה ולא היה מספיק לו בקדוש של הרמת הדשן, יש לי לומר משום דקדוש נפסל בלינה דעמוד השחר כרבי דאית ליה הכי בזבחים (כ' ע"א) והלכה כמותו מחברו. ולרבי שמעון בן אלעזר דפליג עליה נמי יש לומר דכיון דטביל אף הוא מקדש, דכל הטבילות בקדושין היו, ובודאי לא היה טובל בהרמת הדשן דטבילה דיום הכפורים חדוש שלא מצינו כן בשאר ימות השנה, וביום גמירי בלילה לא גמירי.
<h2>דף כח.</h2>
כאור הבוקר הממונה והוא סגן הכהנים היה אומר צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, והיו עולין לגג ורואין אם האיר פני המזרח הרואה אומר ברקאי, ולמה היו צריכין לכך, מפני שפעם אחת עלה אור הלבנה והיו סבורין שאור היום ושחטו התמיד ואחר כן הכירו בדבר והוצרכו לשרפו, על כן התקינו לעשות בכל יום כענין שכתבנו.
<h2>דף ל.</h2>
כשראו שהאיר המזרח לגמרי היו פורסין סדין של בוץ בינו ובין העם ופשט בגדיו של חול שהיה לבוש וטבל, עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבשם והן כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט חשן ואפוד ומעיל וציץ. ולמה בגדי ציץ נקראו בגדי זהב, מפני שיש במקצת מלבושים הללו זהב. אחר שלבשם היה מקדש ידיו ורגליו, מפני שעל כל הלבישות כולן שהיו בזה היום היה טובל טבילה אחת ושני קדושין אחד קודם פשיטה ואחד קודם (פשיטה) [לבישה], אלא שהלבשה הזו הראשונה דיה קדוש אחד מפני שהפשיטה הראשונה לא היתה פשיטת בגדי מצוה אלא פשיטת בגדי חול. היכן היתה טבילה זו בחול על גב שער המים ובצד לשכתו היתה ושאר כל טבילות היום היו בקודש שנאמר (ויקרא ט"ז) ורחץ את בשרו במים במקום קדוש. ולמה היו פורסין סדין של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, ורצו לעשות לו היכר זה מפני שהוא רגיל כל ימות השנה בשל זהב. במה היה מקדש בקיתון של זהב שהיו עושין לו לכבודו, אע"פ שכתוב (שמות ל') ועשית כיור נחושת וגו' ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם וגו', אין הכיור חובה לא נאמר כיור אלא ללמדך שטעון כלי. כיצד היו מקדשין מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש וכדאיתא בברייתא בזבחים (י"ט ע"ב).
<h2>דף לא:</h2>
גמר לטבול וללבוש ולקדש אז היה מסדר מערכה גדולה. ובכל יום היו שם שלוש מערכות בראשו של מזבח, האחת מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד ושאר הקרבנות, ומערכה שניה היתה קטנה הימנה וממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, ומערכה שלישית לא היתה משמשת כלום אלא לקיום האש שהצריך הכתוב (ויקרא ו') אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וביום הכפורים היה שם מערכה רביעית וממנה היה מכניס אש לפני לפנים וכדדייקא לי בהדיא שמעתא דשלהי פרק טרף בקלפי (יומא מ"ה ע"א). וראיתי מי שכתב שהיתה לעטר המזבח ולהדרו, ומה שכתבנו עיקר וכן פירש"י ז"ל בסוף [פרק] (הממונה) [טרף בקלפי] (שם). היכן היו סדורות מערכות אלו. מערכה גדולה היתה סדורה באמצע המזבח, ומערכה שנייה כנגד קרן מערבית דרומית (משונה) [משוך] מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות כדאיתא בפרק שני דתמיד (כ"ט ע"א), אבל מערכה שלישית של קיום האש לא מצינו לה מקום מיוחד אלא עושה אותה בכל מקום שירצה במזבח. אחר שערך המערכות היה נותן שני גזרי עצים במערכה גדולה שנאמר (ויקרא ו') ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וגו'. ונותן היה האש במערכות הללו, ואע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שנא' (ויקרא א') ונתנו בני אהרון אש על המזבח. ואחר כך מדשן מזבח הפנימי ומטיב חמש נרות במנורה. אחר כך היו מביאין לו התמיד ושחט בו רוב שנים כדי הכשר שחיטה, ונותנו לכהן אחר למרק השחיטה, שאין זו עבודה שהרי נגמרה שחיטה על יד כהן גדול. ובעוד שהיה זה ממרק היה הוא מקבל הדם במזרק וזורקו על גבי המזבח כמצותו. וראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב כלשון הזה (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ד ה"א) סדר המעשים שביום זה כך הוא, כחצות הלילה היו מפייסין לתרומת הדשן ומסדרין המערכה ומדשנין המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד, כשיגיעו לשחיטת התמיד פורסין סדין של בוץ בין כהן גדול ובין העם ופושט בגדי חול וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט בתמיד רוב שנים וכו'. נראה שסובר הרב ז"ל שלא היה טובל ולא מקדש עד שחיטת התמיד, וכן שהיו כל עבודות אלו עד שחיטה זו כשרה באחר. וכבוד רבינו במקומו מונח שאין הדבר כן כלל, שהרי סדור המערכות ודשון מזבח הפנימי והטבת נרות עבודות גמורות היו ואיך יהו כשרות באחר. ואף רבותינו הצרפתים ז"ל לא הכשירו בכהן הדיוט אלא הרמת הדשן, מפני שהיא עבודת לילה, הא לא הכי לא. והאמת שהמשנה שבפרק הממונה (יומא ל"א ע"ב) כך היא שנויה, פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם פשט וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש הביאו לו התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. והרב ז"ל תפס המשנה כצורתה דמיד שפרסו הסדין וטבל שוחט התמיד, וקודם לכן לא עבד כהן גדול עבודה כלל. ואין הענין כן כי המשנה מקוצרת ולא שנו בה המערכות ודשון המזבח והטבת הנרות, משום דבמה שהיה עושה בשאר הימים כן לא הוצרך לשנות. וגם שחיטת התמיד לא היה שונה אלא מפני שיש בה חדוש, שלא היה שוחטו לגמרי אלא ברוב שנים ושהיה אחר ממרק כדי שיהא לו שהות לקבל הדם, מה שאין כן בשאר ימות השנה שהיה אחד שוחט וכהן אחר מקבל הדם כדאיתא בפרק בראשונה (יומא כ"ה ע"ב) ואחר שהתחיל בסדר התמיד גמר כל דיני ההקרבות כסדר. ואין לומר שהוא היה מקדש ידיו ורגליו בבקר ועורך המערכות ומדשן המזבח ומטיב הנרות ואחר כן טובל מפני שהיה רוצה עכשיו להתחיל בקרבנות ממש, שאם כן נפישי להו קדושין דאחד עשר היו. ועוד שבפרק הממונה (יומא ל"ב ע"א) הקשו לרבנן דאמרי דבטבילה ראשונה לא היה אלא קדוש אחד, לא משכחת אלא תשעה קדושין וגמירי עשרה היה בההוא יומא, ואם איתא מאי קושיא והא עשרה הוו עם אותה של שחר, אלא ודאי מה שכתבנו עיקר והדברים ברורין. אחר זריקת הדם היה נכנס להיכל להיטיב שתי הנרות שנשארו לו להיטיב במנורה, ומצוה היתה להיטיב בנרות להפסיק שלא יטיבם כולם כאחת שנא' (שמות ל') בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, חלקהו לשני בקרים. על כן היה עושה הטבת חמש נרות קודם התמיד, דכיון דאתחיל במצוה ע"כ עביד רובא מפני חבוב המצוה ומניח השתים עד אחר התמיד. ומה שלא היה עושה ששה נרות בראשונה ואחד אחר התמיד, משום דבהטיבו הנרות כתיב ואין נרות פחותים משנים. אחר כן מקטיר קטורת של שחר במזבח הפנימי והוא הנקרא מזבח הזהב, ונתון היה בין השלחן והמנורה ומשוך קמעא כלפי חוץ. והיה נותן שם הקטורת על האש בנחת שלא יתפזר. ולא היה מקטיר עד שהממונה אומר לו אישי כהן גדול הקטר, שכך שנינו בפרק ששי דתמיד (מ"ב). ונראה מאותה משנה שהיה מרדד הקטורת על האש ולא היה צוברה, שכך שנו
שם מלמדין אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שמא תכוה, התחיל מרדד ויוצא וכו'. אבל כמדומה בעיני שהדבר במחלוקת שהרי בפרק הוציאו לו את הכף (יומא מ"ט ע"ב) כשהזכירו הקטורת לפני לפנים נחלקו בברייתא דאיכא מאן דאמר צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא ויש אומרין מפזרה כדי שיהא ממהר לבא, ובאותו פרק סתם לן רבי כמאן דאמר צוברה וכדאיתא התם (יומא נ"ב ע"ב). והרמב"ם ז"ל כתב (הלכ' תמידין ומוספין פ"ג ה"ח) גבי עבודות השנה כולה שהוא מרדדה, ובהלכות יום הכפורים (פ"ד ה"א) כתב שהיה צוברה. תפס לו הרב בכל מקום כסתם המשנה, ולכאורה נראין דבריו סותרין זה את זה. ונראה לי לתרץ להעמיד דברי הרב דלא נחלקו אלא בקטורת שלפנים משום דכתיב (ויקרא ט"ז) כי בענן אראה, הלכך קסבר חד תנא דבעינן שיהא צוברו כדי שיהא עשן מרובה שוהה שם שאם ירד[ד]נו יהיה כל הקטורת נשרף מהרה, ואידך תנא סבר שאין לשנות מסדר הימים ואפילו ירד[ד]נה יהיה שם עשן דיו במלא שתי חפנים של קטורת. אבל בשאר ימות השנה דברי הכל מרדדה שעל ידי כן היא נשרפת כולה יפה יפה וזה
נכון. בשעה שהיה מקטיר כל העם היו פורשין מהיכל
ואפילו מבין האולם ולמזבח. והרמב"ם ז"ל (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ד ה"א) מנה בסדר העבודות דם התמיד ואחר כך קטורת ואחר כך הטבת הנרות וכפשט משנתנו שבפרק הממונה (יומא ל"א ע"ב) ששנו אותם כסדר הזה. ואני
אומר שאין הדבר כן מפני שאותה משנה רבנן היא וכמו שהעמידוה בגמ' (שם), אבל לאבא שאול ברישא נרות והדר קטורת, ובודאי הלכה כאבא שאול דכיון דאביי מסדר המערכה משמא דגמ' אליביה אלמא הלכה כוותיה, שאם לא כן לא הוו מסדרי ליה אליבא דיחידאה ולא היו קובעין אותה רבנן קשישי לאמרה בכל יום. אחר כן מקטיר איברי התמיד ועשירית האיפה סולת למנחה וחביתי כהן גדול הכתוב בסדר צו (ויקרא ו') ונסכי התמיד דהיינו רביעית ההין, כל זה כדרך שאר כל הימים. ואחר כך היה מקריב סדר המוסף כמו שכתוב בסדר פנחס (במדבר כ"ט) שהם פר העולה ושבעת כבשים ומנחתם ונסכיהם, וכולן עולות היו. אבל השעיר הכתוב שם לא היה קרב עדיין, וכן האיל הכתוב שם, הוא האמור בסדר אחרי מות שנא' (ויקרא ט"ז) ומאת עדת בני ישראל יקח וגו'. ועדיין לא היה קרב, דגרסינן בפרק בא לו כהן לקרות (יומא ע' ע"א) רבי עקיבא אומר פר העולה ושבעת כבשים תמימים עם תמיד של שחר היו קרבין ואחר כן עבודת היום וכו'.
<h2>דף לד:</h2>
הביאוהו לבית הפרוה לטבול, (ולקדש) [ושל קדש] היתה כמו שאמרנו למעלה שהיה טעון מקום קדוש, פרסו סדין של בוץ בינו ובין העם, קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן ולבש, וקידש ידיו ורגליו. ונקראין בגדי לבן, מפני שכולן של בד, והן ארבעה שנא' (ויקרא ט"ז) כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגו'. ומפני שעכשיו היה מתחיל בעבודת היום, היה לובש בגדי הבד. מה הנקרא עבודת היום, פר כהן גדול ושני שעירים וקטורת של לפני לפנים, מפני שכל זה מוזכר בסדר אחרי מות שבו נא' (ויקרא ט"ז) בזאת יבא אהרון אל הקודש. אבל אילו ואיל העם אע"פ שהן בסדר אחרי מות, בבגדי זהב היו נעשין שכך מפורש בכתוב שנא' (ויקרא ט"ז) ופשט את בגדי הבד [וכו'] ורחץ וגו' ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, והן שני אילים אלו שהיה עולה. בגדי לבן של שחר היו חשובין יותר מאותן שהיה לובש בערב להוצאת כף המחתה. אותן של שחר ניקחין בשמונה עשר מנה ושל בין הערבים בשנים עשר. אלו ניטלין מן הצבור, ואם רצה להוסיף משלו מוסיף. ומנין שהיה מצותן ליקח בגדיו משל צבור, שכך שנו (ספרא ויקרא ט"ז) כתונת בד קודש ילבש שיהו משל הקדש. אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר בגדי כהונה ובגדי אחיו הכהנים שנא' (ויקרא ט"ז) בגדי קודש הם, בנין אב לכל הבגדים שיהו משל הקדש.
<h2>דף לה:</h2>
אחר שלבש וקידש בא לו אצל פר שלו שעליו נא' (ויקרא ט"ז) בזאת יבא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת וגו'. ופר זה היה עומד (כבין) [בין] האולם ולמזבח ראשו בדרום ופניו למערב, שהיו מעקמין ראשו מעט. והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסמך שתי ידיו עליו. וכיצד היה סומך, מניח שתי ידיו בין שני קרנות של זבח, וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין ידיו והזבח ומתודה. וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי כמו שכתוב בתורת משה עבדך (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ושם בן ארבעים ושנים היה מזכיר, ועל כן שנו במשנה (השם) [שם] (יומא ס"ו ע"א) והכהנים והעם כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו נופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומנין שמצוה להתודות שנאמר בפר שלו (ויקרא ט"ז) והקריב אהרון את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו, נאמר כאן כפרה ונאמר בשעיר המשתלח כפרה (שם) מה להלן כפרת דברים שנא' (שם) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, אף כאן כפרת דברים. וביתו זו אשתו, ואע"פ שכתוב והקריב אינה קריבה ממש שהרי למטה משם כתוב ושחט את פר החטאת אשר לו, אלא מפני שהוידוי מכפר בקרבן קרא הכתוב הוידוי כפרה. ומנין שצריכין לרומם ולגדל השם יתברך כששומעים כבוד שמו שנא' (דברים ל"ב) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו, אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלוקינו.
<h2>דף לז.</h2>
בא לו למזרח העזרה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים שעליהם כתוב (ויקרא ט"ז) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים. מצותן שיהו שוים במראה בקומה בדמים ובלקיחה כאחת, ואע"פ שאינן שוין בדיעבד כשרין, וקלפי היה שם ובה שני גורלות, של עץ היו ועשאן בן גמלא של זהב.
<h2>דף לט.</h2>
טרף בקלפי והעלה שני גורלות, כלומר שהיה מעלה הגורלות במהירות גדול כדי שלא יוכל לחשוב ולכוין איזה של שם ואיזה של עזאזל. שני גורלות אלו אחד כתוב בהן לה' ואחד לעזאזל, וסימן יפה היה כשהיה עולה של שם בימין. ועל כן אם של [ה'] עולה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם לשמאלו עלה ראש בית אב אומר לו הגבה שמאלך והסגן לא היה אומר לו כלום. נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת, והן אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
<h2>דף מא:</h2>
וקושר לשון של זהורית שמשקלו שני סלעים בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט היה קושרו כנגד בית שחיטתו כדי שלא יתערבו זה בזה. בא לו אצל הפר שלו פעם שנית וסמך שתי ידיו עליו והתודה כלשון ודוי ראשון, אלא שהיה מוסיף בו ובני אהרון עם קדשך, וכולן עונין בשכמל"ו. ומה שלא היה כוללן לבני אהרון בודוי ראשון, כך היא מידת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב, ועל כן היה מתודה תחילה חטאת עצמו ואחר כן חטאת שבטו. ומנין שמצוה להתודות גם על אחיו הכהנים שנא' בפר שלו (ויקרא ט"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו, מפי השמועה למדו שביתו האמור כאן הוא שבטו, וכבר ביארנו שהקרבה וכפרה זו אינן אלא כפרת דברים.
<h2>דף מג:</h2>
כשגמר שני וידויין אלו על הפר הזה אז היה שוחטו ומקבל הדם במזרק. והיה נותן המזרק למי שהוא מנדנד הדם, והיה עומד על הרובד הרביעי שבעזרה כלומר על שורה רביעית של אבני שיש העזרה, והיה מנדנד הדם יפה כדי שלא יקרוש כשישהה עד שיעשה עבודת הקטורת. נטל מחתה של זהב ועלה לראש המזבח ופנה גחלים אילך ואילך, וחתה מן הגחלים המאוכלות הפנימיות וירד והניחה על הרובד שבעזרה. ומחתה זו היתה מחזקת שלושת קבין, ושל כל יום היתה מחזקת ארבע קבין, אלא שהקלו עליו ביום זה מפני החולשא. ומטעם זה היה גלדה דק יותר מכל שאר הימים, והיד שלה ארוך כדי שתהא זרועו מסייעתו שיוכל לסמוך קצת יד המחתה בזרועו. והיה נאשתיק למחתה זו דהיינו כעין פעמון כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש, מה שלא היה כן בשאר הימים.
<h2>דף מז.</h2>
הוציאו לו מלשכת הכלים כף ריקם ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס, וקטורת זו היתה דקה מן הדקה, כלומר שאותה שהיתה דקה וכשרה לכל השנה היו מחזירין אותה למכתשת ושוחקין אותה עוד יפה יפה שנא' (ויקרא ט"ז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה, מה ת"ל דקה והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא להביא דקה מן הדקה. חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף, ומלא חפניו שאמרנו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות. נטל את המחתה בימינו את הכף בשמאלו, ואע"פ שהקטורת עיקר והיה ראוי להוליך הכף בימין, אעפ"כ התירו לו כן מפני המחתה שהיתה כבדה הרבה כמו שכתבנו שהיתה מחזקת שלושת קבין ולא היה יכול להוליכה היטיב בשמאלו. ועוד שהמחתה חמה מפני הגחלים ולא היה אפשר לו כל כך יפה להוליך בשמאל עד הארון, לפיכך היתה מחתה בימינו וכף בשמאלו.
<h2>דף נא:</h2>
והיה מהלך עד שמגיע לקדש הקדשים, ואמה טרקסין היתה מפסקת במקדש ראשון בין הקודש ובין קודש הקדשים תחת הפרוכת שבמשכן שנא' בו (שמות כ"ו) והבדילה הפרוכת לכם וגו', והיה נכנס שם עד שמגיע לארון בין שני הבדים ונותן שם המחתה. ובבית שני לא היה אפשר להם לעשות אמה טרקסין, מפני שהיה גבוה מאה אמה וכותל שאין ברחבו אלא אמה לא היה יכול לעמוד. ועל כן עשו שם פרוכת כמו במשכן, ומפני שנסתפק להם מקום אותו כותל אם היה כלפנים או כלחוץ עשו שתי פרוכות וביניהן רוחב אמה.
<h2>דף נב:</h2>
וכשהיה בא כהן גדול ביום הכפורים היה מוצא שתי פרוכות אלו החיצונה פרופה מן הדרום ופנימית מן הצפון, ומהלך בין הפרוכות עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון והפך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לאבן שתיה, שהיתה נתונה שם במקום ארון מימות נביאים הראשונים שהם דוד ושמואל וגבוהה מן הארץ ג' אצבעות. והיה נותן המחתה על גבי אבן שתיה, ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו, עד שמחזירה למלא חפניו טפופה כמו שהיתה בפעם ראשונה, וזו היתה אחת מעבודות קשות שבמקדש. והיה צובר הקטורת על הגחלים כדי שיהא עשנה שוהה לבא, ומלמדין אותו שלא יתחיל מפניו שלא יכוה. וכל העם היו פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה זו, ולא היו צריכין לפרוש גם מבין האולם ולמזבח כמו בהקטרת מזבח הזהב ובמתן דמים של היכל בפר כהן משיח וכיוצא בו, משום דהכא כיון דלפני (לפני) [לפנים] היה די שיהו פורשין מהיכל בלבד. כשנתן הקטורת על האש לפני לפנים שוהה היה שם עד שמתמלא הבית עשן, יצא ובא לו דרך כניסתו ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון דהיינו בהיכל מיד שיצא מן הפרוכת. וכך היה אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שאם שנה זו שחונה שתהא גשומה וטלולה, ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ולא יהו עמך ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. לא היה מאריך בתפילה זו שלא להבעית את ישראל שמת שם מרוב קדושת הארון. כשהיה יוצא מבית קדשי הקדשים מחזיר היה פניו לצד שכינה כדרך אדם הנפטר מרבו שנא' (ד"ה ב' א') ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון לירושלים, וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים, מקיש ביאתו לירושלים לביאתו לגבעון, מה ביאתו לגבעון פניו כלפי במה אף ביאתו לירושלים פניו כלפי במה. וכן כהנים לעבודתן וישראל במעמדן כשהן נפטרין. לא היו מחזירין פניהם והולכין אלא מצדדין פניהם והולכין.
<h2>דף נג:</h2>
כשגמר תפילתו היה הולך אצל מי שהיה בידו דם הפר שהיה מנדנדו כמו שכתבנו למעלה, והיה חוזר ונכנס לפני לפנים עד בין הבדים, וכל העם היו פורשין מן ההיכל כמו שהיו פורשין כשמקטירין הקטורת, דתניא בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ד ע"א) וכל אדם לא יהיה באהל מועד, יכול אפילו בעזרה ת"ל באהל מועד, אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקודש, אין לי אלא בשעת הקטרה בשעת מתן דמים מנין ת"ל לכפר. ומזה מן הדם שמונה הזאות לפני הכפורת אחת למעלה ושבע למטה שנא' (ויקרא ט"ז) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו, וילפינן בגמ' מקראי דהיינו ש[מ]זה לצד מעלה אחת ולצד מטה שבע. והזאות הללו כולן לא היה הדם נוגע (כלל) בכפורת כלל, אלא כמצליף היה מזה כלומר דכשהיה מזה הזאה אחת שלמעלה היה נותן ידו לצד מטה ומזה מלמעלה למטה, וכשהיה מזה שבע הזאות שלמטה היתה ידו למעלה והיה מזה מלמעלה למטה, וכן פרשו בערוך. ומ"מ נראה שלא היה מכוין בהזאותיו שיבואו במקום אחד ההזאות שלמטה, אלא בכל פעם היה מזה כלאחר יד כמי שאינו מזה במקום ידוע, והיינו לישנא דמתני' דבפרק הוציאו (יומא נ"ג ע"ב) דקתני לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, ומאי לא היה מתכוין דקתני אי לאו כדאמרן. והיינו נמי דפריש רב יהודה כמנגדנא (יומא נ"ד ע"ב) שאין המלקה מכה לעולם דרך כוונה, אלא במקום המזדמן דרך מקרה. ועוד דהא בפרק (בראשונה) [שבעת ימים] (יומא ט"ו ע"א) אקשינן מינה למאן דאמר לא מצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה מיהא דתנן שהיה מזה אחת למעלה (ואחת) [ושבע] למטה, ופרקינן למאן דאמר לא מצינו התם כמצליף מחוי רב יהודה כמנגדנא, כלומר דכיון שלא היה נעשה
דרך כוונה לא חשיב כהזאה. וכן נראה שפירש"י ז"ל
בתוספת שעשה בקצת מקומות של מסכת יומא. וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ג ה"ה) שהיה סמוך לכפורת טפח. כיצד היה מונה, כשהיה מזה פעם ראשונה מלמעלה היה אומר אחת ובהזאה שלמטה היה מונה אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. ויליף לה ר' יוחנן (יומא נ"ה ע"א) מדכתיב (ויקרא ט"ז) ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל [יזה] לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת, ור' אלעזר אמר דטעמא היינו משום שלא ישכח וימנה הזאה ראשונה בכלל שבע פעמים המפורשים בכתוב. ואיכא בינייהו (דמנה) [דלא מנה] ולא טעה, לר' אלעזר לא מהדר לר' יוחנן מהדר דגזירת הכתוב היא. ומסתברא לי דהלכה כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוה, ואיני יודע למה תפס לו הרמב"ם ז"ל דברי ר' אלעזר (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ג ה"ה) על כל הזאה והזאה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם. כשהשלים הזאות הללו מדם הפר היה יוצא מקודש הקדשים ומניח המזרק שבידו על בסיס של זהב שהיה בהיכל. אחר כן היו מביאין לו מיד את השעיר. שחטו וקיבל דמו במזרק, נכנס לפני לפנים כבראשונה ומזה ממנו שמונה הזאות במקום שהזה מדם הפר, ויצא והניחו על בסיס שני שבהיכל. ואחר כך נוטל שנית דם הפר ממקום שהניחו, ומזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ שנא' (ויקרא ט"ז) וכן יעשה לאהל מועד, אהל מועד זה היכל, ולא היה נוגע הדם בפרוכת. ומזה אחת למעלה ושבע למטה כמצליף כמו שכתבנו למעלה, וכן היה מונה אחת, אחת ואחת כמו שהיה מונה בהזאות שלפני לפנים. ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר ומזה ממנו גם כן באותו מקום עצמו שמונה הזאות כמצליף וכך היה מונה. אחר כך היה נוטל דם הפר ומערה לתוך דם השעיר וחוזר ומערה הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו הדמים יפה יפה, כפי לשון אחד האמור בגמ' (יומא נ"ז ע"ב) ואליו הסכימו המפרשים.
<h2>דף נח:</h2>
והולך למזבח הזהב לפנים הימנו שנא' (ויקרא ט"ז) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר, וכיון שכתוב ויצא בעינן דליפוק מכוליה מזבח. והיה נותן מתערובת דמים הללו על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל. מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית ואחר כך הולך לקרן צפונית מערבית, ומערבית דרומית, דרומית מזרחית, ועל כולן היה נותן מלמטן למעלן, חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטה כדי שלא יתלכלכו כליו. וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב אילך ואילך עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובת זה על (הגחלים והאפר) טהרו של מזבח שבע פעמים, ומאי טהרו פלגיה דמזבח. ומזה שבע פעמים בצד דרום במקום ששלמו מתנות הקרנות. יצא לו משם ושופך שיירי הדם אל יסוד מערבי של מזבח החיצון.
<h2>דף סו.</h2>
אחר כן בא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה, וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועשרה פעמים היה מזכיר שם המפורש ביום זה, ג' פעמים בכל ודוי וודוי ואחד על שעיר של שם שהיה אומר לשם חטאת הרי עשר. מסרו למי שמוליכו והכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים קבע לשלחו על יד כהן. וכבש עושין לו לזה שהיה מוליכו דהיינו כמין מעלה, כדי שיהא גבוה משאר העם. ויוצא דרך אותו כבש חוץ לעזרה וחוץ לעם, כדי שלא יוכל העם ליגע במשלח לפי שמתחילה היו קצת בני אדם תולשין אותו בשערו ואומרין טול וצא מהרה ואל תשהה עונותינו. איש זה שהיה מוליך השעיר מכינין היו אותו לכך מערב יום הכפורים דתניא בפרק שני שעירי יום הכפורים (יומא ס"ו ע"א) איש להכשיר את הזר, עתי שיהא מזומן, עתי אפילו בשבת,
עתי ואפילו בטומאה. ומפרש התם מאי אפילו בשבת שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו, ומאי אפילו בטומאה היינו שאע"פ שנטמא שליח זה אפילו הכי נכנס לעזרה ומשלחו.
<h2>דף סו:</h2>
וסוכות היו עושין מירושלים ועד צוק שהוא במדבר ששם דוחפין השעיר, ובכל סוכה וסוכה אנשים. ונותנין שם מזון ואומרים למשלח הרי מזון והרי מים, שאם הוצרך לאכול מותר לאכול. ומעולם לא הוצרך אדם לכך ואעפ"כ היו אומרים לו כן, מפני שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. וכמה סוכות היו, עשרה. ושנים עשר מיל היה בין הכל, כדי שיהו אנשי סוכה זו מלוין אותו עד הסוכה האחרת שהמיל תחום שבת. ומיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה, ואנשי סוכה אחרונה היו מלוין אותו מיל ורואין את מעשיו מרחוק מיל הנשאר. ודבר זה מחלוקת בגמ' (יומא ס"ז ע"א) כמה סוכות וכמה מילין היו. וגם המחברים שחברו סדר עבודה בפיוט כתבו זה בענינים שונים, ומה שכתבנו הוא סתם מתני' בפרק שני שעירי (יומא ס"ו ע"ב). [ס"ז ע"א] כשהגיע לצוק היה חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו. ודוחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים. ומפורש במס' שקלים (פ"ד ה"ב) שזה הלשון של סלע בא משיירי הלשכה, ולשון של מעלה שנקשר בראשו בא מתרומת הלשכה. סימן יפה היה לישראל כשהיה לשון של זהורית מלבין שנא' (ישעיהו י"א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכל אותן ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק עלה הגורל בימין והלבין לשון של זהורית. השליח היה חוזר לסוכה אחרונה ויושב שם עד שתחשך, שהרי לא היה רשאי ליכנס למחנה. ולמחר היה נכנס לירושלים, מצאו לכהן גדול בביתו אומר לו אישי כהן גדול עשינו שליחותך, מצאו בשוק אומר לו מחיה מתים עשינו שליחותך.
<h2>דף סז:</h2>
אחר שנתן כהן גדול השעיר ליד המשלח, חזר אצל הפר ואצל השעיר שהזה דמן, וקורע אותן ומוציא אמוריהן ונותנן בכלי להתירן על גבי המזבח. אבל לא היה מקטירן עדיין, והכי אסיקו בגמ' (יומא ס"ז ע"ב). והרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שלישי של עבודת יום הכפורים (ה"ז) שעכשיו היה מקטירן טעות סופר הוא, שהרי בפ"ד כשסדר כל המעשים כתב נתנן להקטירן וכו' ומנה הקטרתן אחר אילו ואיל העם וכמו שנכתוב אנו גם כן בסמוך. כשנתן האמורין בכלי מחתך כל שאר בשרן של פר ושעיר אלו בעזרה לחתיכות גדולות, ולא היה מנתחן לגמרי אלא מעורות זו בזו וקלען במקלות והוציאן לבית השריפה שנא' (ויקרא ט"ז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם. והיכן היו נשרפין חוץ לירושלים בצפונה, שכל מעשה חטאת בצד צפון היו.
<h2>דף סח:</h2>
כשהגיע שעיר למדבר (דותכאות) [דירכאות] היו עושין ומניפין בסודרין, דכשיודעין בירושלים שהגיע שעיר למדבר, אז היה קורא כהן גדול בתורה בעזרת נשים לפני העם. מפני שקריאת התורה מצוה, דיום הכפורים למדו ממלואים כמו שהזכרנו בראש דברינו, וכתוב במלואים (ויקרא ח') ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה', אפילו דיבור מעכב כלומר שקריאת הפרשה מעכבת ואף כאן כן. ובבגדי לבן היה קורא, ואם רצה ללבוש בגדי לבן משלו קורא. שאין קריאה זו עבודה גמורה, ולמה היה קורא בעזרת נשים כדי שיוכל לישב בעזרה וקורא, ובעזרת ישראל לא היה לו רשות לישב שנא' (דברים י"ח) לעמוד לשרת. ולא מצינו ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנא' (שמואל ב', ז') ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. חזן הכנסת שהוא שמש הכנסת היה נוטל ספר תורה מכנסת שהיתה סמוכה להר הבית, והיה נותנה לראש הכנסת שהוא האיש הממונה על כל עניני הכנסת למנות החזנים והשמשים ויתר הדברים הצריכין לכנסת. וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן לכהן גדול וכהן גדול מקבלו מעומד וקורא אחרי מות (ויקרא ט"ז) ואך בעשור שבספר אמור אל הכהנים (ויקרא כ"ג). וגולל אחר כן הספר בחיקו ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, וקורא ובעשור לחודש שבפרשת פנחס (במדבר כ"ט) מפני ששם כתוב מוסף היום. וקורהו על פה לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבודן שלא יהו צריכין לשהות ולהמתין כל כך. וכן לא היה מביא ספר אחר לקרות בו בעשור זה, מפני כבוד ספר ראשון שלא יאמרו שהראשון פסול היה ולכן הניחוהו, דלעולם חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ועל כן אנו נוהגין לקרות החתן על פה פרשת ואברהם זקן ביום חתונתו. כשהיה קורא היה מברך לפניה ולאחריה כמו שאנו עושין היום ומברך עוד שבע ברכות, רצה ומודים ומחול לעונותינו הרי שלוש ברכות, ברכה רביעית היתה על המקדש ועיקר ענינה שיתקיים המקדש בשכינתו וחותם בא"י שוכן בציון, ברכה חמישית על ישראל שיתקיימו ולא יסור מהם מלך וחותם בא"י הבוחר בעמו ישראל, ברכה שישית על הכהנים שירצה המקום עבודתן וחותם בא"י מקדש הכהנים, ברכה שביעית היא תפילה ורצה ובקשה כפי מה שהוא צריך ורגיל לשאול וחותם השע ה' את עמך שעמך ישראל צריכין ליושע בא"י שומע תפילה. אחר כן כל אחד ואחד מביא ספר תורה וקורא בו כדי להראות חזיתו לרבים כלומר נוי שלו כלומר שטרח להתנאות במצוה שנא' (שמות ט"ו) זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. בעוד שהיו כהן גדול ושאר העם קורין היו נשרפין הפר והשעיר, ולכן הרואה פר ושעיר הנשרפין לא היה רואה קריאת כהן גדול.
<h2>דף ע.</h2>
כשגמרו כל המלאכות הללו, היה מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן שהיה לבוש, וטובל טבילה שלישית ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ועושה השעיר הכתוב בסדר פנחס שנא' (במדבר כ"ט) ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים. ובמזבח החיצון היה נעשה ומכלל מוסף היום. ומקריב האיל שלו הכתוב סדר אחרי (ויקרא ט"ז) ואיל העם הכתוב שם גם כן, והוא הוא אותו שכתוב בסדר פנחס וכמו שכתבתי גם כן למעלה. אחר כן מקטיר אמורי פר ושעיר שאמרנו למעלה שנתנן בקערה כדי להקטירן. במנחה היה שוחט ומקריב תמיד של בין הערבים ומנחה שלו, אבל קודם שיקריבנו היה נותן שני גזרי עצים על המערכה שהרי חובה הן בכל יום כדאיתא בפרק בראשונה (יומא כ"ו ע"ב). ואני מסתפק היאך נעשה זה ביום הכפורים, שהרי אמרו שם דגזרי עצים של בין הערבים היה טעון שני כהנים שנא' (ויקרא א') ונתנו בני אהרון וגו' וערכו עצים, ואם כן ביום הכפורים שלא היתה שום עבודה כשרה אלא בכהן גדול היאך היו עושין. ואולי כיון שגילתה תורה ביום הכפורים דכהן גדול בעינן ממילא למדנו שלא היה צריך שני כהנים בגזירת העצים שביום זה. אי נמי אפשר דלא אמרו כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו אלא בעבודות שאפשר להן בכהן אחד, אבל מה שהצריכה בו תורה שנים הרי אנו למדין ממילא שכשרה לעולם בכל כהן ואפילו ביום הכפורים, וצריך תלמוד. אחר כן מקדש ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לפני לפנים להוציא את הכף ואת המחתה שהניח שם כשנתן הקטורת בה. ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטורת של בין הערבים ומקריב החביתין ונסכי התמיד כדאמרינן בפרק הממונה (יומא ל"א ע"ב) דקטורת הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים. ואחר כך מטיב הנרות. מה שכתבנו שהוצאת כף ומחתה היתה אחר תמיד של בין הערבים כן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ד ה"ב), ואף הרמב"ן ז"ל הסכים לדבריו מפני שמצא בירושלמי (יומא פ"ז ה"ב) אמר ר' יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, והטעם משום דאינה עבודה ועל כן אחרוה אחר כל מעשה היום. אבל הגאונים ז"ל ורוב מחברי סדר העבודה מנו אותה אחר אילו ואיל העם מיד, דהיינו כשהשלים כל מעשה שחרית ומוספין קודם תמיד בין הערבים אבל כבר (כ"י) עשה גם כן אמורי פר ושעיר. ויש לי ראיה לדבריהם מדתניא בפרק הממונה (יומא ל"ב ע"א) חמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, אבל מפני שהאחרונים מנו אותה אחר תמיד הערבים כתבנו גם אנו כדבריהם. ואין בדבר זה הקפדה כל כך דבין שעשאה אחר תמיד הערבים או אחר אילו ואיל העם לא פסל, שכך שנו בתוספתא (יומא פ"ג ה"ד) כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום, חוץ מהוצאת כף ומחתה שאם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. והטעם מפני שאינה מעיקרי העבודות, וכל שקיים על ידה חמש טבילות ועשרה קדושין קיים מצותו. אחר שעבד כל העבודות כולן היה מקדש ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו ויום טוב היה עושה לאוהביו על שיצא בשלום. וצור ישראל יזכנו לראות משיחו בעטרת צבי נופך ספיר ויהלום. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
